שיחת פרידה מהגיהנום

Natalie Varshavski‎‏

אז אתמול הבנתי שנפלתי קורבן להתחזות.
לא מהסוג שחושפים אחר כך בפנים מטושטשות וקול מעוות אצל חיים אתגר.
יותר מהסוג הקטן, היומיומי, כזה שקרה קורה ועוד יקרה.
אבל לתחושת העלבון הצורבת, שמתחילה בבטן ומטפסת לגרון ואז מתפשטת לכל הגוף – לה כנראה זה לא משנה איזה סוג זה ולכמה עוד זה קרה לפניה.
 

יצאתי עם בחור שהכרתי כמה חודשים.
דייטים, קשר יומיומי של הודעות,
בוקר טוב איך ישנת ולילה טוב חלומות נעימים.
בין לבין "מה את עושה איך עובר היום" , אני קופץ עכשיו לפה, בדיוק חזרתי משם, אני אוכל בדיוק, שולח תמונות, צחוקים, לינקים ל"את חייבת לראות". אפילו "אני אוהב אותך" ו"אף פעם לא היה לי דבר כזה" כבר נזרק לאוויר.
מהצד שלי דואגת להגיד לו כמה הוא מדהים וכמה הוא עושה לי טוב בחיים, ומהצד שלו דואג לדבר על כמה ילדים יהיו ושבעתיד אנחנו נצטרך לחשוב על עיר אחרת לגור בה כי אין מצב שהוא גר בעיר בלי חניה.
אחרי שבועיים של קרטועים מצדו הבנתי שהגיע הרגע שהבחור כנראה מיצה את הסיפור והחליט לגמור את זה.
לגיטימי. לא נעים בכלל אבל קורה.
עכשיו בעולם האפליקציות והגוסטינג הכבר לא כל כך תלאביבי – אני מבינה שלצפות שפרידה תתרחש במפגש פנים אל פנים משול ללחשוב שתיתקלי בגבר חלומותייך בעודך מחזיקה ערימת ניירות שתתפזר לכל עבר והוא יתכופף להרים אותם ועיניכם יפגשו ויתחיל סיפור אהבה. כולנו מבינים שזה לא יקרה.
גם "לזכות" בשיחת טלפון כנה זה כבר pushing it. רק אם זכית בגבר באמת ערכי ומיוחד.
רוב הזמן זה יסתכם בהודעה בסגנון "מצטער את אחלה ובהצלחה".
אז מתוך ההבנה הזו,
ומתוך ההבנה שזה נגמר סופית מהצד שלו,
כשהתחילה ההתכתבות ב2 בלילה – הבנתי שזו התכתבות הפרידה.
אז כתבתי, ופתחתי, ונפתחתי, ואמרתי, ובכיתי.
רק מה שלא הבנתי – זה שמי שהתכתב איתי היו מגוון חברים שאיתם ישב לבירה באותו הזמן.
במשך יותר משעה הם פשוט העבירו את הטלפון מאחד לשני, וכל אחד בתורו כתב לי משהו, והכל תוך כדי צחוקים וסתלבט. כשהוא כמובן רואה הכל מהצד.

איך גיליתי על זה – זה כבר לא משנה. רק נגיד שיש אנשים טובים שרואים התנהגות כזו ולא יכולים לשבת בשקט מהצד.
והמקסים הזה עוד אומר לי "אל תרגישי נבוכה, את נשמעת בחורה איכותית ולא מגיע לך שיתייחסו אלייך ככה, אין לך במה להתבייש".

ואני רק חושבת כמה מדויק המשפט שהגיע הזמן שהבושה תעבור צד.

אני לא צריכה להתבייש שרציתי אהבה, שנקשרתי, שפיתחתי רגש ואמון.
האדם שפגע והפר את האמון הזה- הוא זה שצריך להתבייש.
לרצות להיות נאהבת זה לא בושה.
זה הדבר הכי טוב וטהור שיש.
גבר שנותן לחברים שלו במה (והחברים שמשתפים פעולה) להתנהגות כזו – זו הבושה.

עולם הדייטינג הוא מורכב ומה כבר לא נאמר ונכתב עליו.
מי שנמצא בו ומחפש אהבה יודע.
מי שמחפש קשר אמיתי, מחפש את הרגע הזה שהאדם מולך עוצר ואומר "ווהו, רגע, יש פה משהו מעניין, על זה אני לא מוותר" יודע שזו רכבת הרים.
שזה שילוב בלתי אפשרי של גם להיות חשוף ופגיע ומפוחד וגם עם חומות הגנה וגם בלי פחד וגם עם אומץ ואמון ותקווה.
 

אבל הגיע הזמן שלא נתבייש בהיותינו חשופים, פגיעים, שנותנים אמונה ומאמינים שאנחנו ראויים לאהבה.
אישה שסופגת אלימות מבן זוגה לא צריכה להתבייש – המתעלל שלה שיתבייש.
ילדות שנאנסות במלונות ומלוניות ומקלטים – הבושה לא עליהן. הבושה היא על מי שצריך לקום כל בוקר, להסתכל על עצמו במראה ולחיות עם עצמו בידיעה שככה הוא בחר להתנהג.

ולכם אנשים שמחפשים אהבה – תמשיכו להאמין, העולם מלא באנשים טובים ומדהימים שמחפשים בדיוק אתכם. בואו נשאיר את הבושה למי שבאמת מגיע לו.