הרגע הנורא הזה שאתה מגלה שסרטון אינטימי של הבת שלך מופץ ברשת

רן אפלברג בסיפור מצמרר על הסיוט של כל הורה

1 פוסטים
"היא הביטה בי אומללה ורציתי למות. מעולם לא חשבתי שאאכזב ככה את הבת שלי"

רן אפלברג

גפן, המתבגרת שלי, הלב שלי, חיי,
בלעה את כל כדורי השינה של נוגה, אשתי,
והלכה לישון.
נוגה ואני רקדנו באותו זמן בחתונה של מרצה מהפקולטה שלה
וכשחזרנו הדירה היתה שקטה והילדות כבר ישנו בחדרים.
עברנו חדר-חדר והצצנו בהן, כמו בכל לילה לפני שהולכים לישון;
אנחנו קוראים לזה "עונג של חצות".
סתיו, הקטנה, נרדמה עם טלוויזיה פתוחה וסלולארי צמוד.
ניסיתי פעם להסביר לה שיש עולם מדהים מחוץ למחשב והטאבלט והסלולארי – והיא ביקשה שאפסיק "לחפור" ואזוז כי אני מסתיר את הפלזמה.
"משהו לא בסדר עם גפן," אמרה אשתי כשהצצנו על הבכורה שלנו, "היא נושמת בכבדות."
ניסינו להעיר אותה וקופסת הגלולות הריקה צנחה לרצפה.
שתי דקות לאחר מכן כבר דהרנו למיון.

*
כששירתי בלבנון ירו עלי מכל עבר ועדיין – אין דבר מפחיד יותר מלשבת מחוץ לטיפול נמרץ ולא לדעת האם הבת שלך תחיה ולמה היא ניסתה למות.
אחרי חצי שעה ניגש אלינו רופא, אמר שהעירו אותה, שטפו את הקיבה והיא תהיה בסדר.
לפני שהוא סיים – כבר טסנו לראות אותה.
"מותק, הבהלת אותנו," נשקתי למצחה של ביתי, ששכבה במיטה ופניה לבנות יותר מהמצעים.
"למה עשית את זה?" נוגה לא חיכתה ומיד הסתערה אל לב העניין.
גפן הביטה בה ואני קלטתי את הרמז ויצאתי,
יש דברים שבנות מדברות עליהן בקלות יותר אם אבא לא בסביבה.
*
אחרי חצי שעה של מחשבות נוראיות אשתי הופיעה וסחבה אותי לקפטריה.
"תבטיח לי שלא תתעצבן."
הבטחתי,
למרות שהבקשה כבר הרגיזה אותי.
היא סיפרה לי מה קרה וכשהיא סיימה – תכננתי רצח המוני.
*
"ביום שישי גפן הייתה במסיבה בבית של חברה. הם שתו, עישנו, כי ההורים היו בחו"ל ואף אחד לא השגיח עליהם. אחרי כמה בירות היא נכנסה עם ילד מהשכבה לחדר והם עשו דברים-"
"איזה דברים?!" הדם בער לי ברקות.
"דברים שילדים בגיל שלה עושים, אז תירגע, טוב? זה לא הקטע הבעייתי."
"מה זאת אומרת?! ממתי היא עושה דברים-"
"היא בת 16 וחצי! בגיל הזה הן כבר לא משחקות בברבי. בכל אופן, בזמן שהיא עשתה לו דברים – הוא צילם אותה, מבלי שהיא ראתה, שלח לחבר'ה שלו ואתמול היא גילתה שהסרט הופץ בכל התיכון-"
קמתי זועם וכל הקפה נשפך.
"אני רוצה את השם שלו ורשות להרוג אותו."
"ובמה זה יעזור?!"
שתקתי.
"אם אתה רוצה להיות יעיל – תגרום לסרט להעלם."
"אוקי. קבלתי. אני אעלים אותו – ואז את הזבל שצילם אותו."
*
בארבע לפנות בבוקר דפקתי על הדלת של הטינופת.
אבא שלו פתח מנומנם.
"תביא הנה את הבן שלך – או שאני שורף את הבית," אמרתי.
הוא ניסה להתווכח, אבל אז הופיע מאחוריו החלאה המחוצ'קנת.
ברגע שהוא ראה אותי הוא החל לילל ולהתנצל ולמלמל שזה לא באשמתו, שיש אפליקציה, סנאפצ'ט, שבה הם שולחים תמונות ווידאו אחד לשני, שנמחקים אחרי כמה שניות מרגע שהעלית אותם.
אבל אחד החברים שלו הצליח לפרוץ את האפליקציה, שמר את הסרט והפיץ אותו בוואטס-אפ."
"למה בכלל צלמת את זה?" אבא שלו שאג עליו.
הוא משך בכתפיו ולא ידע להסביר,
הם פשוט מצלמים הכול הטמבלים האלו.

*
בחמש בבוקר התייצבתי עם המחוצ'קן וההורים שלו בתחנת המשטרה ומסרנו עדות.
בתשע פשטו שוטרים מיחידת סייבר על בית הספר, עברו סלולארי-סלולארי ומחקו את הוידאו.
בערב, ששון, הקצין של היחידה, קרא לי לשיחה.
"הסרטון הועלה לכמה אתרי פורנו. הצלחנו בינתיים לגרום להם להוריד אותו אבל אני אגיד לך את האמת: מרגע שסרט כזה מגיע לרשת – הוא אף פעם לא נעלם."
התחלתי לצרוח ולקלל ולבעוט בחפצים עד שכמה שוטרים הגיעו בריצה, אבל ששון ביקש שיצאו ויניחו לנו.
פרצתי בבכי.
"מה יקרה כשהאחות שלה תראה את זה? ובני הדודים? והחברים שלנו?"
ששון משך בכתפיו.
"זה לא הגיוני שכמה שניות של טמטום סלולארי יהרסו לה את החיים. לא הגיוני!"
"גבר," הוא הניח עלי יד מנחמת, "אבא שלי תמיד אמר: שהדרך המהירה להשתגע – זה לחפש הגיון בעולם."
*
חזרתי לבית החולים, אשתי ישבה עם גפן בחדר והן נראו טוב יותר.
"רוב הסרטים נמחקו," דיווחתי, "אבל אי אפשר לדעת בוודאות ש… הכל נעלם."
הן הביטו בי מאוכזבות והרגשתי נורא.
"אני מתכוון לתבוע את האידיוט. ואת ההורים שלו. ואת כל מי שהעביר את הסרט."
זה לא עודד אף אחת מהן.
"מצטער, מותק." הוצפתי בדמעות, "עשיתי הכל. באמת. נשבע לך. לא יודע מה עוד אפשר לעשות."
היא הביטה בי אומללה ורציתי למות. אף פעם לא חשבתי שאאכזב ככה את הבת שלי. זה נורא לגלות שלפעמים אנחנו לא יכולים להגן על היקרים לנו ביותר.
"אם תרצי שנעבור בית הספר, או דירה," הצעתי.
"למה שהיא תעשה כזה דבר?" התעצבנה אמא שלה. "למה שהיא תהיה בעונש?! היא לא עשתה שום דבר שאני או אתה לא עשינו בגילה."
הסמקתי.
יש דברים שלא מדברים עליהם ליד הילדות.
"ולמה שהטמבל לא יעזוב את בית הספר?! "אמא שלה המשיכה לסעור, "ולמה הוא לא מתבייש לשלוח את זה לחברים שלו?!
אני אגיד לכם בדיוק למה – כי זה לא בסדר שילדה בגיל שלה תגלה את המיניות שלה בחברה השוביניסטית ושמרנית ומיליטריסטית שאנחנו חיות בה."
גפן ואני הבטנו בה המומים.
"אל תסתכלו עלי ככה. לפני אלפי שנים בני אדם חיו במערות ועשו הכל ליד כולם, כמו שחתולים ברחוב עושים.
אבל אז התחלנו להתבייש בדברים הכי בסיסיים; בצורך ללכת לשירותים, בגוף העירום שלנו, במיניות – והחבאנו את זה.
ולמה?! מה כל כך נורא בזה – אם כולנו עושים את זה?!
למה זה בסדר לשדר רציחות במבזקי חדשות בחמש אחר הצהריים – אבל חס וחלילה שלא נראה בשעות האלו שום דבר מיני. אם כבר להתבייש אז באלימות, לא במין." והיא אחזה בידה של גפן.

"מותק שלי, מין זה דבר נפלא. את רק מתחילה לגלות את זה – ואני לא רוצה שאיזה אפס יהרוס לך את אחת מהמתנות הכי מענגות שקבלת כבת אנוש."
דמעות ירדו מעיניה של גפן. "אתם ראיתם את הסרט?" היא שאלה.
"ברור שלא." ענתה אשתי, "ואנחנו גם לא רוצים. בדיוק כפי שלך אין עניין לראות אותנו עושים את זה, נכון?"
גפן עשתה "לא" נגעל עם הראש ולרגע נהיית שתיקה שאחריה כולנו פרצנו בצחוק.
זה היה הצחוק הראשון שלנו מרגע שהגענו לבית החולים.
"ודבר אחרון, מותק," אשתי אמרה, "החיים האלו יכולים להיות קשים. כואבים. מייאשים. אבל כשדברים לא נעימים קורים – אל תוסיפי שמן למדורה ותפגעי בעצמך, בואי לדבר עם אלו שאוהבים אותך הכי בעולם – ותתני לנו לעזור. בשביל זה אנחנו פה. טוב?"
גפן הנהנה וחיבקה את אמא שלה, שסימנה לי להתקרב.
חיבקתי את שתיהן וחשבתי שהעולם שהכרתי בילדותי נעלם; הפרטיות הופשטה ונעקרה מאיתנו לעד והשאירה אותנו חשופים בצריח. וכנראה שאין מה לעשות אלא לקבל את זה.
נשקתי בחום לאשתי וביתי והתפללתי שהסערה שהכתה בנו תחלוף ושנצא ממנה בשלום.

למעקב >> רן אפלברג

97%
3%