עדותה המצמררת של הניצולה פרנסין כריסטוף על קוביית השוקולד שהצילה חיים במחנה הריכוז

שמי הוא פרנסין  כריסטוף.

נולדתי ב-18 לאוגוסט, 1933.

ן-1933 היתה השנה שבה עלה היטלר לשלטון

ראו, זה מגן הדוד שלי (מראה טלאי צהוב שעליו כתוב "יהודי").

היה עלי לענוד אותו על חזי, כמובן.

כמו כל היהודים.

הוא גדול, לא כן? במיוחד עבור ילדה.

זה היה כשהייתי בת 8.

 
כשהייתי במחנה הריכוז ברגן בלזן, קרה דבר מדהים.

הרשו לי להזכיר לכם, כילדים של אסירי מלחמה היינו בעלי זכויות יתר.

הירשו לנו לקחת משהו מצרפת. משהו קטן,

שקית קטנה עם 2-3 דברים קטנים.

אישה אחת לקחה איתה שוקולד, אחרת מעט סוכר.

שלישית, קומץ אורז.

אמא שלי ארזה שתי חתיכות קטנות של שוקולד.

היא אמרה לי: נשמור זאת ליום בו אראה

שאת מתמוטטת לגמרי ובאמת זקוקה לעזרה.

אני אתן לך את השוקולד הזה ואת תרגישי יותר טוב.

אישה אחת שהיתה איתנו במחנה היתה בהריון.

אי אפשר היה לזהות, כי היא היתה כל כך כחושה.

אך הגיע היום והלידה התחילה.

היא הלכה יחד עם אמי לאחראי על הצריפים.

לפני שעזבו, אמי אמרה לי:

את זוכרת את השוקולד אותו שמרתי עבורך?

"כן, אמא".

איך את מרגישה?

"טוב אמא אני אהיה בסדר".

טוב, אז אם הכל בסדר איתך,

הייתי רוצה לתת את השוקולד שלך לגברת הזאת. חברתנו, הלן.

כי ללדת כאן יהיה קשה מאוד.

היא עלולה למות.
 

אני אתן לה את השוקולד.

זה עשוי לעזור לה.

"כן, אמא, תני לה".

הלן ילדה את התינוק,

דבר זעיר וכחוש כזה.

היא אכלה את השוקולד והיא לא מתה

והיא חזרה לצריף.

התינוק אף פעם לא בכה. אף פעם!!

הוא אפילו לא יילל.

כ-6 חודשים לאחר מכן שוחרר המחנה.

הם התירו את הסמרטוטים בהם היה עטוף התינוק.

והתינוק צרח.

זה היה כאילו הוא נולד כרגע.

לקחנו אותו חזרה לצרפת,

דבר זעיר וחלשלוש כזה בשביל תינוק בן 6 חודשים.

 
לפני מספר שנים הבת שלי שאלה אותי: אמא,

אם לכם, השורדים, היה פסיכולוג

או פסיכיאטר, כשחזרתם מהמחנות

אולי היה לכם קל יותר להתמודד.

עניתי לה: ללא ספק, אך לא היה לנו.

אף אחד לא חשב על בעיות נפשיות.

אך נתת לי רעיון מצויין, נעשה הרצאה בנושא הזה.

ארגנתי הרצאה בנושא:

אם לניצולי מחנות הריכוז היה יעוץ פסיכולוגי בשנת 1945, מה היה קורה?

ההרצאה משכה קהל רב, ניצולים מבוגרים, היסטוריונים,

פסיכולוגים רבים, פסיכיאטרים, פסיכותרפיסטים.. מאוד מעניין.

עלו רעיונות רבים, זה היה מצויין.

ואז אישה אחת עלתה על הבמה ואמרה:

אני גרה במרסיי, שם אני עובדת כפסיכיאטרית.

ולפני שאני אשא את דבריי, אני רוצה לתת משהו לפרנסין כריסטוף, כלומר לי.

היא הכניסה את היד לכיסה, והוציאה משם חתיכת שוקולד

ונתנה לי אותה. והיא אמרה:

"אני היא התינוקת".