לחברים שהתעללו בי בתיכון, באתי לומר לכם תודה

מקיף "רגר", באר שבע… מחזור ט'.
זה אתם?! כן כן, עצרו.

דפדפו אחורה, אל נבכי זכרונכם…
כן אתם, אלו שדאגתם להתעלל בי במשך שש השנים בהן למדנו בתיכון הזה.
מכיתה ז עד י"ב.
דאגתם יום יום – בכל שיעור, בכל הפסקה, להציק, להקניט, להפריע, לזרוק חפצים, ניירות, להעליב, להשפיל.
יום יום דאגתם שאף אחד לא יישב לידי.
כל יום דאגתם להתיש.

אבל זה עוד ניחא.
השיא היה, בבר המצווה, שאתה "מלך הכיתה", נכנה אותך ד', דאגת שאף אחד מהילדים שהזמנתי, לא יגיע לאירוע שלי. איזה מלך יצאת. ממש – מושא להערצה. יש לך אומץ, כעת, אחרי לא מעט שנים, לומר לי למה עשית את זה? מהיכן הרוע הזה שהיה טמון בלבבך?
וכך המשכתם.
יום יום, שנה אחר שנה.
לא דיברתם איתי, לא הצעתם לי לבוא לימי הולדת, לא ללמוד איתכם יחד, דאגתם להפריד אותי גם מהחברים המעטים שהיו לי.

השנים האלו בתיכון, הרגישו לי כמו נצח. פשוט סיוט שלא נגמר.
לטיולים השנתיים, בוודאי שלא יצאתי. מי ירצה להיות בחברת ילדים כמוכם? עדיף לשבת בבית.
ואז… סוף סוף זה הגיע.
כיתה י"ב.
מסיבת סיום? ממני והלאה. ממש לא מעניין אותי.
לא להצטלם איתכם לספר המחזור (כן כן, פתחו אותו וראו בעצמכם) ובטח שלא להופיע איתכם במסיבה עצמה.
אז תודה לאל הטוב, שהזמן הנורא איתכם נגמר.
לא כועס עליכם. אין כבר מה לכעוס עליכם.
באתי לומר לכם תודה.
על כך שבזכות ההתנהגות הנבזית שלכם, התפכחתי, התעצמתי והבנתי שסבל כזה אסור שעוד ילדים יעברו.

תודה על כך שניתנה לי הזכות ללמד ילדים למה לא להיות רעים ונבזיים כמותכם.
על כך שאני יכול להנהיג ולכוון כעת דורות של ילדים שיתנהגו אחרת מכם!
על כך שאני יכול להתוות את דרכם של ילדים לדרך טובה (מה שהמורות, אז, לא עשו).
אני מקווה מאוד שיש לכם איזשהו מצפון (אני מטיל בכך ספק), ושאת ילדיכם הפרטיים תחנכו לדרך טובה.
שתדעו שלמרות הרוע הטהור שלכם, והשנאה שדאגתם להראות לי במעשיכם במשך שש השנים הללו, אני מאחל לילדים שלכם לא לדעת לעולם מה ההורים שלהם עשו בנערותם, ושהם עצמם לא יחוו זאת לעולם. כי לאף ילד לא מגיע לחוות זאת. גם לא לילד שההורים שלו היו הכי נבזיים בעולם.

בהצלחה בהמשך!