יאיר לפיד כותב על "הילדה הלא מדברת שלי"

מה גרם ליאיר לפיד לנסוע פעמיים רצופות בשבת בבוקר לתחנת דלק בנתניה. פוסט מרגש במיוחד

 

1 פוסטים
#

יאיר לפיד ובתו יעלי. צילומים: פייסבוק

 

פוסט שכתב יאיר לפיד בשנת 2018 חזר לאחרונה להיות ויראלי וזוכה לגל מחודש של שיתופים.  הוא מתאר שם כיצד נסע עם בתו יעלי ("הילדה הלא מדברת שלי", כינה אותה בפוסט אחר) בשבת בבוקר פעמיים רצופות ל'אלונית" בתחנת הדלק בנתניה,   עד שהבין מה רצונה.

עד כה  קיבל הפוסט 49 אלף לייקים וששת אלפים שיתופים.

 

שבת, 8.32 בבוקר, אני נכנס עם יעלי ל"אלונית" בתחנת דלק ליד נתניה. המוכר מסתכל עלי, מרים גבה. זו הפעם השניה שלי פה הבוקר. הקודמת היתה לפני שעה וחצי. עזבו למה, כל הורה לילד עם צרכים מיוחדים יודע למה.
אני מצליח להושיב אותה על כסא ירוק ליד שולחן ירוק, סמוך למשפחה שבה כולם לובשים טייץ צמוד של רוכבי אופניים. על הרצפה קסדות פלסטיק צבעוניות. אחר כך אני אוסף מאחד המדפים מנה חמה.

 

יאיר לפיד

 

בקופה יש תור ארוך של רוכבי אופניים דלי קלוריות ואשה אחת אמיצה בג'ינס שבשנת 2018 עדיין קונה בקול רם מרלבורו אדום.

"סליחה", אני אומר, "יש לי פה ילדה…."

אני אפילו לא מסיים את המשפט. כולם זזים, מפנים לי את התור, "אין בעיה," אומרת אשת המרלבורו, "הכל טוב." המוכר ממלא את המנה חמה במים חמים ומנסה להחליט אם להגיד לי משהו. בסוף הוא לא אומר כלום, אבל אני יודע בדיוק. גם לו יש מישהו במשפחה. אחיין, בת דודה, מישהו.

 

 

יאיר לפיד

 

אני חוזר ליעלי, יש לפניה כוס מיץ תפוזים. אין לי מושג מי נתן לה אותה. כשאני מניח מולה את המנה חמה היא מחייכת פתאום.

אלה הנצחונות הכי גדולים שלנו, כשאנחנו מבינים מה היא ניסתה להגיד בשתי נסיעות רצופות לנתניה. היא אוכלת את המנה חמה. לא מדובר בנימוסי השולחן של הדוכסית קייט, אבל המשפחה בטייץ בשולחן השני מקסימה אליה.

אני יודע שמכירים אותי, אבל לא בגלל זה כל האנשים ב"אלונית" אחת ליד נתניה, בשבת בבוקר, מתנהגים ככה. זו לא רק החוויה שלי. בקהילה שלנו, של ההורים, זו החוויה הבסיסית. של רצון טוב, של התחשבות, של נסיון לעזור.

לרבים מאתנו נשארה תקועה בראש האשה היחידה שאמרה משהו מגעיל, או המלצר שיום אחד יגיע לגיהנום השמור למי שעושה פרצופים כדי שכל המסעדה תבין, אבל הם המיעוט. בבחירה של החיים, אני מעדיף לזכור את הרוב.

 

 

יאיר לפיד

 

במשך יותר מעשרים שנה רוב מוחלט של הישראלים שפגשנו עשו כל מאמץ לעזור ולהיות נחמדים. בלי סוף גברים ונשים שחייכו ואמרו שזה בסדר, שפינו את התור, שצחקו ואמרו "אין בעיה, אני אזמין עוד". אני כולל בסטטיסטיקה הפרטית הזו את האשה ההמומה שיעלי גנבה לה גם את השניצל וגם את הצ'יפס ואת הזוג שהיא שפכה עליו קערה של מים מעורבים בסבון וקרם ידיים.

על כל מטומטם (היתה לי מילה אחרת אבל אני מתאפק) שמתיז מים מצינור על צעירים אוטיסטים בהוסטל בכפר יונה, פגשתי עשרות צעירים מופלאים עם קעקועים ופירסינג שהחליטו שמשימתם בחיים היא לטפל בבעלי צרכים מיוחדים.

אין פואנטה לפוסט הזה. רק רציתי להגיד תודה לכל מי שהיה הבוקר ב"אלונית" ליד נתניה, ולהגיד שאם יש מדינה בעולם שבה אני מעדיף לגדל ילדה עם צרכים מיוחדים זו ישראל. לא בגלל התנאים – האל יודע שבנושא הזה יש לנו עוד הרבה לאן ללכת – בגלל הישראלים.

97%
3%