"הפקידה במשרד הפנים הודיעה לי: שללו לך את היהדות"

היא בסך הכל הלכה למשרד הפנים כדי לשנות כתובת, אך קיבלה בשורה שהפכה את עולמה. הסיפור המזעזע שנחשף בקבוצה "רוסיות בלי חוש הומור וחבריהן"

1 פוסטים
#

תמונה מתוך הסדרה דור אחד וחצי - סיפורם של ילדי העלייה הגדולה מברית המועצות
בשנות ה-90 ששודרה בכאן 11. למצולמת אין קשר לאמור בטקסט

 

פוסט אנונימי שפורסם אתמול בקבוצה רוסיות בלי חוש הומור וחבריהן חושף את סיפורה המזעזע של עולה ותיקה מרוסיה, שהגיעה יום אחד למשרד הפנים כדי להודיע על שינוי כתובת, ולתדהמתה קיבלה שם בשורה שהפכה את עולמה. 

 

 
"אני מצטערת", הודיעה לי הפקידה, "רשום לי פה שאני צריכה לעדכן אותך שלא יבוצעו כל שינויים בתעודת הזהות שלך לפני שניידע אותך ששללו לך את היהדות". 

הכותבת, שמתארת את עצמה כ"מתנגדת דת", מספרת על תלאותיה מול הרבנות כשעלתה לארץ, דבר שגרם לה להתחתן בקפריסין. לאחר מכן, כשהתגרשה, נאלצה לעשות זאת ברבנות.

עם השנים הכירה גבר אחר, ונכנסה ממנו להריון. לרוע מזלה ההריון הסתיים בלידה שקטה. 

"אין לתאר את הכאב של לאבד ילד", כתבה, "אבל אם היה דבר אחד ששבר אותי סופית, זו היתה הדרישה של חברה קדישא שנחתום על אישור מילה לבן שלנו בתמורה לטיפול בקבורה שלו". 

המסקנה העצובה שלה לאחר שלילת יהדותה: "מדברים פה על דור 1.5, על קשיי העלייה – אבל זה לא באמת נגמר שם. עם כמה שאני עובדת במקום מעולה, חברים, שפה… תמיד אשאר כמעט". 

הפוסט הפך ויראלי, וקיבל עשרות תגובות מזועזעות. 

הנה הוא במלואו: 

 

 

את סיפור העליה שלי כבר כתבתי פעם, אבל החלק הבא הוא לא רק שלי – הוא שייך גם לבן זוגי ולילדים. לבקשתו אני לא חושפת אותם, אבל המילים מחפשות מקום לשתף. 

אני ואחותי קיבלנו הצעות נישואים כמעט בזו אחר זו, רק שאני מאז ומתמיד היתי מתנגדת דת ואילו ארוסה של אחותי היה מבית דתי והתעקש לעבור דרך הרבנות. 

מפה לשם התחיל סיפור אימה של חקירות, איומים, בקשה לשוחד ולבסוף הצהרה שהמסמכים שלנו מזוייפים וחפירה בזה תגרור איתה ענישה מבית הדין הרבני (כל זה משמיעה, אני היתי צעירה ממנה והיה לי ככ לא אכפת שלא התערבתי בנושא מעבר למה שסיפרה לי). 

התחתנו שתינו בקפריסין והחיים המשיכו להם בניחותא, עד שהגיע השלב שאני ובעלי החלטנו להתגרש. 

רבנות, בטח שרבנות – הרי הם לא יחסכו מאיתנו את הארוע המחפיר של לעמוד בפני רב. 

גם זה עבר, ועם השנים הכרתי בן זוג מדהים – גרוש גם הוא. החלטנו שנוותר על כל הטקסים ותוך שנה נכנסו להריון. 

כל הציפיה, האהבה וההתרגשות התנקזו לפצפון שחיכה לי בבטן. לא ציפינו להתמוטט – זה קרה כשגיליתי בסוף ההריון שהבן שלי, הפיסה הזו ממני שכבר הכל היה מוכן לבואו איבד את חייו ואני צריכה לעבור לידה שקטה. 

אין לתאר את הכאב של לאבד ילד, אבל אם היה דבר אחד ששבר אותי סופית היתה הדרישה של חברה קדישא שנחתום על אישור מילה לבן שלנו בתמורה לטיפול בקבורה שלו (ועכשיו קחו זוג הורים, מזועזעים ומשותקים מכאב שנאלצים לאשר פגיעה בתינוק שלהם כדי שלא יאלצו אותם לטפל לבד בקבורה שלו). 

עבר עוד זמן, ואי שם בין השינויים שזלגו לנו לחיים ולילדים הנפלאים שנולדו לי אחרי שאיבדנו את גבריאל, הגעתי למשרד הפנים לשנות כתובת. 

"אני מצטערת" מודיעה לי הפקידה "רשום לי פה שאני צריכה לעדכן אותך שלא יבוצעו כל שינויים בתעודת הזהות שלך לפני שניידע אותך ששללו לך את היהדות". 

 

 
ככה פתאום, באמצע החיים – אופס, את גויה. גם הילדים שלך שמחכים עם אבא שלהם בכניסה, גם הילד שלך שחולל במותו כבר לא מספיק טוב עבורנו. 

וזהו, פה זה נגמר. כל מה שעברנו, כל הסטירות שחטפנו מהרבנות הסתיימו ב"את כבר לא יהודיה", חותמת רשמית של סוג ב'. 

מדברים פה על דור 1.5, על קשיי העלייה – אבל זה לא באמת נגמר שם. 

עם כמה שאני עובדת במקום מעולה, חברים, שפה… תמיד אשאר כמעט. 

 

מה דעתכם?

60%
40%