הישראלים שבחרו לקעקע על זרועם את המספר שהנאצים חרטו בבשרו של סבא

5 פעמים שבני הדור השני והשלישי שיתפו ברשת את החלטתם  לצרוב את הזיכרון על בשרם

1 פוסטים
#
1. זו הדרך שלי לזכור ולעולם לא לשכוח
קעקועים יום השואה

 

כשירדתם מהקרון באושוויץ, הוא צעק בקול רם: ״צווילינג, צווילינג״ ואמא שלך לחשה לאחיות שלה, שגם להן היו תאומים, שצריך למסור את הילדים, אבל הן לא הסכימו. אמא שלך ראתה את העשן מהמשרפות וידעה שזו הדרך היחידה להציל אותך ואת איציק.
היא חיבקה אתכם חזק ואמרה שעכשיו צריך להגיד שלום. סיפרת לי שלא רצית ללכת. שהתנגדת. בכית. שלא רצית להפרד מאמא שלך. אבל היא ידעה. היא הרגישה. אינטואיציה של אמא. אז היא הרימה את היד וד״ר מנגלה לקח אתכם. זו הייתה הפעם האחרונה שראית את אמא שלך.

 

 

היית בת 7 כשחרטו על גופך הקטן את המספר. A-7199 אדית בלייר. תמיד סיפרת לי שכל כך דאגת לאיציק ושבכל פעם שמנגלה היה מגיע לקחת אותך לניסויים במעבדות היית אומרת לו שאם הוא רוצה שתהיי ילדה טובה בבדיקות אז שייתן קליפה של תפוח אדמה לאיציק ועד שהוא לא היה מראה לך שאיציק מקבל אוכל, היית עושה לו את המוות. אבסורד. את עשית את המוות לאיש שזכה לכינוי ״מלאך המוות״.
כשגדלתי, והייתי הראשונה לשאול את השאלות ש״לא שואלים״ ושאלתי אותך מה זה המספר הזה על היד שלך, אמרת לי ״זה סתם ציור״ וכשהתעקשתי ענית לי: ״אני זוכרת אותו. זוכרת את הפנים שלו. את הגוף שלו. אבל את ההורים שלי אני לא מצליחה לזכור. הוא לקח לי אותם״.

 

 

במשך שנים רציתי לחרוט אותך על היד שלי. להיות שותפה לגורל שלך. לקחת אותך איתי לכל מקום. לספר עלייך. על מה עברת. לחרוט את זה במקום שמעורר שאלות ומייצר שיח ובעיקר מזכיר לי כל הזמן אותך, את הגבורה. את תעצומות הנפש, את הלב הרחב, את המסירות. את האדם שאני רוצה להיות…
ביום ההולדת הקודם שלך, ראיתי שהמספר שלך הולך ונעלם. השנים מטשטשות את הזוועות שאת לעולם לא תשכחי…אז עשיתי מעשה וקעקעתי את הגורל שלך על היד שלי. פחדתי לספר לך. לא רציתי שתכעסי או תתעצבי. וכשלבסוף סיפרתי לך, הפתעת אותי. לא כעסת. היית גאה בי. אמרת לי: ״עברו פחות מ-100 שנים וכבר יש אנשים שחושבים שזו המצאה…״
את היית בת 7 ואני בת 37.
אותך הכריחו ואני בחרתי.
זו הדרך שלי לספר את הסיפור שלך. את הסיפור שלנו. זו הדרך שלי לזכור ולא לשכוח.

 

 

2. לסבתא היו דמעות בעיניים

קעקוע יום השואה

 עם מגן דוד עד יומי האחרון..
עצרו! לפני שאתם שופטים, מעבירים ביקורת או אומרים את דעתכם השלילית אני אומר מראש שלא אכפת לי… לא אכפת לי כי במשך שלוש שנים חשבתי על זה, במשך שלוש שנים חשבתי אם לעשות את זה או לא…והפעם החלטתי לעשות את זה, אולי בגלל המרחק שרק מקרב אותי..
אז אי שם מעבר לים נכנסתי לסטודיו לקעקועים במיאמי וביקשתי מהמקעקע לעשות לי את הקעקוע הזה, הראתי לו את התמונה של היד של סבא והוא לא הבין..
הוא שאל אותי באנגלית:" זה קשור לשואה נכון?" עניתי מיד "כן!" "ולמה את רוצה לעשות את זה?" הוא שאל "זה היד של סבא שלי, רק אם אתה יכול להוסיף לי מגן דוד ליד.." עניתי. והוא חזר ושאל שוב "למה?" עניתי לו עם חזה נפוח וראש מורם.."אני גאה במספר הזה! גאה בסבא שלי" הוא חייך וענה..

 

 

"תשובה טובה!" ואז הוא קיעקע לי את המספר הזה.
לפני שנה וחצי יצאתי ממחנות ההשמדה באושוויץ בירקנאו ושאלתי את אבא ביציאה לשם "אבא אם אני אעשה את הקעקוע של סבא?" אבא ענה לי.. "תעשי". לפני כמה חודשיים הלכתי לבקש את רשות סבי לקעקע את המספר שלו והוא ענה לי "אני לא עשיתי את זה מבחירה". (סבתא היתה עם דמעות בעיניים).
יום למחרת התקשרתי לאבא ולסבא לספר להם על הקעקוע.. דרך המצלמה ראיתי את ההתרגשות שלהם.
סבא, אני עשיתי את זה מבחירה! מבחירה להראות המשכיות שלך, מבחירה על היותי יהודיה גאה ובחירה להוכיח דווקא כאן, שניצחנו!
ערב יום השואה, חייבת לציין שכמובן פחות מרגישים את זה כאן, כל כך רחוק מהבית מהמדינה שלי, אבל דווקא כשהכי רחוקים קרובים יותר.
אז למה עשיתי את זה? השתגעתי? פסיכית? לא! אני באמת גאה במספר הזה! וככל שעובר הזמן אותם אנשים עם המספרים על היד הולכים ונעלמים..אני בחרתי בהמשכיות לסבא שלי ועוד 10 שנים שלצערי אותם אנשים עם המספרים על היד לא יראו ברחוב.. אני אהיה שם.
וכמו בכל שנה אני כותבת את המשפט הזה:
גאה להיות דור שלישי לניצול שואה, גאה במגן דוד על צווארי (והיום הוא גם על היד שלי) והכי חשוב..גאה בך סבא!
והפעם זה אמיתי ובלתי ניתן לשינוי אז…עם מגן דוד עד יומי האחרון!

 

3. משפחת שלו, הבן יוסי והנכדים יאיר וליאור, מקעקעים את המספר של סבתא קיזה קריסטינה שרף

מקעקעים את המספר של סבתא.

יום השואה 2013

Ziv Koren

 


 

4. הבטחתי לסבתא שכל עוד היא בחיים לא אתקעקע

קעקועים שואה

מגיל 16 ידעתי שאני רוצה קעקוע. משיחה עם סבתא שלי באותם ימים על הנושא היא ביקשה שכל עוד היא בחיים שלא אתקעקע.  הבטחתי לה באותו יום שכל עוד היא חייה לא אתקעקע.
לפני 3 חודשים היא נפטרה בגיל 100 בשינה.

ההבטחה שהובטחה לפני 26 פגה אתמול
בקעקוע לזכרה ולזכר הסבאים והסבתאות שלי שהיו שורדי שואה
אוהבת ומתגעגעת כל יום יותר ויותר

 

5. שילוב של סחלב עם המספר שנחרט על זרועה באושוויץ

 

100%