לפני שאתם צוחקים משגיאות הכתיב שלו תעצרו רגע, הבחור הזה הוא מלך

פוסט מרגש של אמבר רוטשילד על פגישה עם גבר ישראלי מסוג אחר

1 פוסטים
תודה לך, מי שלא תהיה ♥
אני יורדת לפני שעה לדבר בטלפון עם חברה.
היעדר האפשרות לנהל שיחת טלפון באמצע הלילה בלי שכל בני הבית ישמעו אותך היא אחת מהתוצאות של בית קטן, אז אני יורדת למטה כמו שאני חייבת תמיד.
הרחוב שלי שקט, שני הפנסים שבתחילתו כבויים ואני יושבת על ספסל ומדברת איתה.
איזה בחור עובר פתאום עם האוטו ונעצר איתו מולי באמצע הרחוב. הוא בוהה כמה שניות.
"בת זוננננננה, איזה רגליים, אני מת" הוא צועק אליי.
הוא מולי, אמצע הרחוב, עוצר את האוטו. הלב שלי נעצר יחד איתו.
אני קמה מהספסל ומתחילה ללכת במהירות לכיוון היציאה מהרחוב. הוא עושה רוורס בכיוון שלי. בואי, בואי אני אקח אותך טרמפ, הוא צועק אליי, בואי מותק, לאן את הולכת.
אני רצה משם. הוא ממשיך לעקוב אחריי עם האוטו. רואה את המכונית שלו מאחוריי ומתחילה לרוץ באמוק. אין יותר מדי לאן. יציאה לרחוב צדדי אחר לא פחות מפחידה מהרחוב הצדדי שאני נמצאת בו עכשיו.
הבחור כבר נעלם, אבל בראש שלי הוא עדיין מחפש אותי וכל חתול רחוב מבהיל אותי במן אטרף. אני ממשיכה לדבר עם החברה בטלפון. לא אומרת כלום, לא רוצה לייחס לעניין משמעות גדולה מדי. עבדתי היום עשר שעות יותר מדי ואני רוצה שקט. רצה בסוף לכיוון הרחוב הראשי. מתיישבת על ספסל ונרגעת רגע, ואז מתחילה להתהלך שוב לכיוון הבית.איזה בחור ניגש אליי מאחור.

"סליחה," הוא שואל אותי, "יש לך אש?"

אני מסובבת לכיוונו את הראש. "תעוף ממני, יא בן זונה", אני צועקת אליו ורצה משם באותו הרגע.

"אבל אני רק שאלתי אם יש לך אש", הוא אומר.

אני ממשיכה לרוץ, באמוק. "אני חזרתי עכשיו ממשחק של מכבי, אני נשבע לך, אני רק רציתי לשאול אם יש לך אש". הוא צועק מרחוק אם הכל בסדר.

שיט, פתאום אני קולטת, זה לא אותו אדם. אני חוזרת לשם והוא נראה בשוק. "סליחה", אני אומרת לו והעיניים שלי כבר דומעות, "חשבתי שאתה מישהו אחר."

"מישהו עשה לך משהו?" הוא שואל.

אני משיבה שלא.

"את בטוחה? אולי אלווה אותך הביתה? נראה לי שקרה לך משהו."

אני מבטיחה לו שלא, זה בסדר, סתם נבהלתי מאיזה אדם שעבר קודם ברחוב. בואי, נלך למצוא אותו, אני איתך, אני מבטיח.

אתה מקסים, אני משיבה לו, הכל בסדר, באמת.

את נשבעת שהכל בסדר?

אני נשבעת, אני אומרת לו, תודה.

הוא מציע שוב ללוות אותי הביתה. אני מבטיחה לו שאני עוד רגע בבית וזה בסדר ושוב מתנצלת.

"זה המספר שלי", הוא אומר. אני עדיין בשיחת טלפון. הוא מבקש ממני את שלי. "זה לא כדי להתחיל איתך, אני מבטיח", "אני פשוט מבקש שתסמסי לי כשאת מגיעה הביתה".

הגעתי הביתה וזו ההודעה שחיכתה לי.

ולמי שעתידים לצחוק על שגיאות הכתיב:
אם זה היה פרצופו של כל גבר במדינת ישראל, אולי לא היו לנו ספרי שירה ופרוזה, אבל הייתה לנו הנשים את היכולת להתהלך ברחוב בלי שאף אחד יגרום לנו לפחד על החיים שלנו. הייתה לנו היכולת לשבת על ספסל ולדבר בטלפון בלי שמישהו יעצור את האוטו ויגרום לנו להרגיש שמספיק שהוא רק ידומם את המנוע, יצא מהדלת הזו ולנו כבר לא יהיה אלוהים לצעוק אליו.

*
לפחות הלילה הסתיים בחיוך.
תודה לך, מי שלא תהיה 
Amber Rothschild

96%
4%