שחקן "הבימה" אלכס קרול: כך ניצחתי את מחלת ההתמכרות

"הייתי צריך לבחור – להיות או לא להיות? – אבל הפעם לא במשחק. הפעם על החיים שלי. על אמת"

1 פוסטים
#

 

מוקדש לכל מי שרוצה באהבה.

זה הסיפור שלי ואני מקווה שיגיע לעיניים הנכונות.

אז עם הכרת תודה ענקית אני רוצה לשתף שרק להיום אני חוגג 3 שנים של ניקיון טוטאלי מאלכוהול, מכל סוגי הסמים, ומכל חומר שמשנה את מצב הרוח והתודעה.

אתמול לפני 3 שנים בדיוק, התעוררתי על הרצפה בסלון ביתי, מרייר ונואק, רועד כאחוז דיבוק ובוכה בקול לחבר שישן בחדר הסמוך שיבוא לעזור לי לקום (באותה תקופה לא השאירו אותי לבד מחשש שמא אפגע בעצמי). הוא כבר הכיר היטב את הנוהל וידע בדיוק מה אני צריך כדי להתעורר בבוקר – בקבוק ויסקי ובקבוק בירה.
אתם מבינים-ות, מעגל ההתמכרות הוא מעגל אכזרי; אתה לא יכול עם זה – אתה לא יכול בלי זה.

לא רציתי כבר לשתות, זה כאב לי בכל הגוף, מבֹּהֶן עד קרקפת, אבל הייתי חייב. הייתי בכזה קריז, ובכאלו רעידות (נסו לדמיין דג מחוץ למים) שרק אם המשכתי לשתות – הכאבים היו עוברים. אבסורד, לא? לופ רצחני.

קשה להבין איך יכול להיות שבן אדם יודע שמה שהוא עושה הורג אותו – ובכל זאת הוא עושה אותו. זאת מחלת ההתמכרות.

עם כל לגימה רק התפללתי לאלוהים שייקח אותי. שייגמר כבר הסיוט הזה. שיעבור הסבל הזה. הייסורים האלו. לא יכולתי יותר, לא רציתי יותר, הייתי לחלוטין מרוקן ומיואש. רק גאולה אחת הייתה לנגד עיניי – המוות.

חדלתי כבר מזמן להאמין שאי פעם אוכל לצאת מזה. האמת – כבר אפילו ויתרתי על הרצון.

באותו בוקר אומלל, בחסד אהבתו הנאמנה של חברי הטוב- הצלחתי להיעמד על הרגליים. אחרי ליטר הויסקי הראשון- היו בדר"כ פוסקות ידיי ורגליי מלרעוד, וגופי היה חוזר למצבו ה"תקין", ה"נורמלי", שבו אני נראה "רגיל".
הייתה לנו מטרה, להגיע לתיאטרון, כי בשעה 11:00 כבר הייתה צריכה להתחיל לי הצגה באותו הבוקר. "1984", אני בתפקיד הראשי, וינסטון סמית' vs. האח הגדול.

דִּדִּיתִי ל"הבימה" שָׁעוּן על כתפו של חברי, והמשכתי לשתות מאחורי הקלעים עד שהתחילה ההצגה (אפילו תוך כדי ההצגה סימנתי לחבר שהיה איתי על הבמה שיביא לי כוסית) רק ככה יכולתי להמשיך לתפקד.

בסוף ההצגה, בחדר 101, הייתה סצנה שֶׁמֵּעֲנִים אותי בה, ונותנים לי מכות חשמל. חבר'ה, וואלה הכל היה אמיתי- לא היה לי מה לשחק. הכל כאב לי כל כך- בפנים ובחוץ- שרק חיפשתי איפה לבכות. ועל הבמה- באותה הצגה- באותה סצנה -זה גם התאים – כך שיכולתי ללכת על כל הקופה מה שנקרא.

בסוף אפילו הקאתי. כן, על הבמה, בדיוק כמו שאתם מדמיינים – מגעיל, מבזה, ובלתי נשכח.

אכן סצנת עינויים.

אלכס קרול

אני לא יודע איך שרדתי את ההצגה הזאת, באמת, אבל אני יודע שכשעליתי להשתחוויה, וקדתי בפני הקהל, הקזתי שמה באותו הרגע את טיפת כוחי האחרונה.

זהו. תמה האנרגיה.

צנחתי מאחורי הקלעים כגוויה, נלקחתי הביתה, הקאתי דם, משם לבית חולים, ומשם רכוב על כסא גלגלים ישר למרכז גמילה.

4 חודשים הייתי שם.

4 חודשים של ניתוק מהעולם החיצון.

4 חודשים של מוות ולידה מחדש.

הייתי צריך לבחור – להיות או לא להיות? – אבל הפעם לא במשחק. הפעם על החיים שלי. על אמת.

ו… נכנעתי. בחרתי לתת לזה צ'אנס.

עייפתי מלהילחם. מלהאשים את כל העולם… את "המערכת"… את עצמי.

חשבתי בליבי שלחזור לדפוק את הראש אני תמיד יכול. אבל אם כבר התגלגלתי בחיים עד למרכז גמילה אז… אולי כדאי להבין את הרמז…
כך השארתי את עצמי, "המבין והיודע", מאחור, ופיניתי מקום לאלכס חדש- חזק יותר, מדוייק יותר, נכון יותר- להיוולד.

כוח האבולוציה

התנועה

החיים.

זה הסיפור שנשארתי כדי לספר, כדי שאוכל להציע מכוחי, ניסיוני ותקוותי לאלו הזקוקים לה. כדי להראות דרך ניסיון אישי, שאפשר לעשות שינוי.
ב3 שנים האחרונות למדתי לחיות מחדש.

זה מתחיל בהינזרות מוחלטת מאלכוהול ומסמים (למתעניינים- כן, כל סוגי הסמים) וזה ממשיך בשינויי הרגלים ודפוסי התנהגות. לדוגמא..
עברתי לתזונה טבעונית.

הייתי גם מהמר בקלפים- הפסקתי.

סוכר לבן – הפסקתי.

סיגריות – הפסקתי.

פורנו – הפסקתי.

פאקינג קוקה קולה – הפסקתי! אני כותב את זה ועולה בי צחוק, כי זה בשבילי אומר שבאמת הכל אפשרי בחיים האלו..

החופש מכל ההתמכרויות האלה הוא חופש ליום אחד בכל פעם. איש לא יודע מה צופן מחר – אין הבטחות ואין ערבויות. תמיד צריך לשמור את היד על הדופק. זאת עבודה יום-יומית מתמשכת.
אני מתעורר כל יום ב5 בבוקר ופעיל עד 23 בלילה.

מנגן ומלמד לנגן על גיטרה, פסנתר ומפוחית, כותב שירים ולחנים, שירה, פרוזה, מחזות ומנהל גם יומן אישי. עושה שתי מדיטציות ביום, קורא, מתרגם, לומד צרפתית, תווים, מבשל, מצייר. וכו'…
והנה – יש אומנות, ויש יצירה ויש השראה ויש חיים – ולא צריך להתאבד ולא צריך לסבול כדי להיות אמן או כדי ליצור, או כדי לאהוב או כדי לעשות כל דבר אחר.
(זה אולי מובן מאליו למישהו אחר, אבל לא לי)

אני משתף בכל זה כדי שאם את-ה סובל-ת מבעיית התמכרות, או שאת-ה מכיר-ה מישהו-י שסובל-ת מכך, אז לא תתביישו בזה, ותדעו שיש דרך החוצה מהבוץ הטובעני הזה, ויש אור בקצה המנהרה הארוכה והאפלה הזאת.
אתם-ן לא לבד.

אפשר לעבור את זה, יש החלמה ואפשר לנצח.

הצעד הראשון הוא להודות בבעיה.

הצעד השני הוא לבקש עזרה.

הצעד השלישי הוא להסכים לקבל אותה.

אני מתרגש היום כמו ששחקן מתרגש כשהוא זוכה באוסקר. למכור אין פרס לזכות בו.

הפרס הוא היום הנקי שלי, אין פרס יותר שווה מזה.

הפרס הוא החיים שלי. חיים שלא הייתי מחליף עם אף אחד אחר. עם כל המכאובים והקשיים שלהם, עם כל האתגרים והמבחנים שלהם, עם כל המכות והצלקות שלהם- היום יותר מאי פעם אני מעריך את החיים, אוהב אותם ומאמין בהם.
הם מלאים ביופי, באומנות, באהבה, בחברות, בטבע, בעונג לחושים, בפשוט ובנשגב, בנראה ובנסתר, בסופי ובנצחי.

לסיום, מבלי לציין שמות, מי שיודע יודע, אני רק רוצה להגיד תודה לכל מי שהיה שם לאורך הדרך בשבילי. ובמיוחד לחברים שלי ולמשפחה שלי, אתם העוגן שלי, ואתם האנשים הכי מדהימים בעולם, ואני אוהב אתכם, ולומד מכם כל הזמן.
בלעדיכם לא הייתי פה היום.

ותודה לכל מי שעוקב אחרי מה שאני עושה ויוצר, תומך ומפרגן. כלום לא מובן מאליו בשבילי, אולי היום אתם מבינים-ות יותר טוב למה..

תודה על החופש להיות מי שאני באמת – רק להיום.

ו.. זהו. מקווה שזה יגיע ויעזור למי שצריך.

תמשיכו לבוא,

אוהבים

96%
4%