#10051 טריגר פגיעה מינית.

עברתי פגיעה מינית בצבא.

נאנסתי, יותר נכון. על ידי אחד החברים הכי טובים שלי. זה קרה לפני קצת יותר מחודשיים ומאז החיים שלי נעצרו, אני לא מתפקדת.

אני לא מאשימה את הצבא בשום דבר שקורה לי, לא בהתקפי החרדה, לא בסיוטים בלילה, לא בפלאשבקים, לא בלאבד קשר עם כל החברים, לא בבעיות שלי לאכול, להתקלח, להחליף בגדים, לראות טלוויזיה, ללכת ברחוב, להסתכל לאנשים בעיניים והרשימה לא נגמרת.

אבל יש משהו שבו הצבא נכשל ובגדול. ועל זה חשוב לי לדבר ולעשות רעש, כי פשוט מישהו חייב לעשות עם זה משהו. ואני מדברת על שירותי בריאות הנפש בצבא. זה נושא שפשוט אסור לזלזל בו והוא לא פחות חשוב מאף רפואה אחרת.

חיילת שנאנסה

בזכות מפקדות מדהימות ביחידה שלי הצלחתי להשיג תור לקב"נית תוך פחות משבוע מהפגיעה.

את התור הזה אני חייבת להודות – אני לא זוכרת, הייתי במצב מאוד לא טוב אז. לא אכלתי שום דבר במשך איזה שישה ימים.

הדבר היחיד שאני זוכרת, זה שאמרתי לה שאני לא רוצה להתעמת עם הפוגע והיא אמרה לי שגם היא אף פעם לא התעמתה עם התוקף שלה. הקב"נית שלי.

לא ידעתי איך להגיב לזה, ומאותו רגע רק דמיינתי אותה נאנסת במשך כל השיחה.

במפגש השני התחילו המחדלים. הוא היה שבועיים אחרי, אני בגימלים בבית מנסה לא להרוג את עצמי. לא הצלחתי לשים מדים מרוב גועל ובאתי לשם על אזרחי, עם חצאית עד הברכיים וחולצה עם שרוולים ארוכים עם פתחים בכתפיים.

 

הדבר הראשון שהיה לה להגיד לי היה משהו בסגנון "וואו אני רואה שאת לבושה ככה קצר, זה נראה לי שאת מוכנה לחשוף את הגוף שלך ולעבור הלאה". הייתי בהלם.

היא הכניסה אותי לעשר דקות, בהן היא זרקה עליי פצצה שלדעתה אני חייבת לעבור יחידה ואז הייתה צריכה ללכת. באפס רגישות.

היחידה שלי זה כל החיים שלי, אני חתומה שם על קבע, זו יחידה טכנולוגית שעברתי אליה מיונים ואני נורא אהבתי לשרת שם. והיא ידעה את זה.

היא אמרה לי לחכות שעה וחצי ואז נוכל להיפגש שוב.

יצאתי החוצה ובכיתי את החיים שלי, כי היא בבת אחת הרגה לי את התקווה שיהיה בסדר ואני אחזור למקום שאני כל כך אוהבת.

חיילת שנאנסה

שיתפתי אותה שפניתי למה"ות (מרכז התמודדות ותמיכה בצה"ל) כדי לראות מה אפשר לעשות והיא הסתכלה עליי במבט מלא בגועל כאילו בגדתי בה והלכתי מאחורי הגב שלה ושאלה אותי למה אני בכלל רוצה לבוא אליה אם פניתי אליהם.

ואז היא קבעה לי תור לשישה שבועות אחר כך.

אני בזמן הזה כבר התחלתי טיפול באזרחי כי לא יכולתי לחיות יותר, אחרי שהייתי בפגישה ראשונית במה"ות ושם אמרו לי שאני נכנסת לרשימת המתנה ושזה יקח כמה חודשים.

זה היה כמו עוד אגרוף בבטן, כי כל יום אני סובלת סבל נוראי.

המטפלת שלי באזרחות מדהימה, יקרה בטירוף אבל מדהימה. אבל מה, אני זקוקה לתרופות פסיכיאטריות בנוסף לטיפול הרגשי. תרופות נוגדות חרדה ודיכאון, בגלל שאני מגיעה למצבים של פגיעה עצמית עקב פוסט טראומה שהתפתחה אצלי. בשביל זה צריך מרשם מהפסיכיאטרית של מרכז בריאות הנפש, שעובדת במקביל לקבנית שלי.

המטפלת שלי ניסתה במשך שבוע ליצור איתה קשר בשיחות ובהודעות, ואין שום מענה.

הרמ"דית שלי שהייתה איתה בקשר רציף בהתחלה דיברה איתה יום לפני שהייתי אצלה על זה והיא אמרה "אין בעיה, מחר כשהיא תהייה אצלי נתקשר למטפלת שלה ביחד".

על זה שהתייבשתי שם שעה וחצי אחרי השעה שקבעו לי אני כבר לא מדברת. כשנכנסתי לשם התחילה הופעה שלמה, כשבה הקב"נית שלי בהלם שהתחלתי טיפול בחוץ, מופתעת כאילו היא שומעת על זה בפעם הראשונה.

כל המפגש ארך רבע שעה, שבמהלכו היא דיברה בטלפון עם הילדים שלה ולא התנצלה על זה בכלל.

חיילת שנאנסה

הבאתי לה לקרוא את ההודעה שהמטפלת שלי כתבה כדי שאראה לה (שב100% נמצאת גם בטלפון שלה), ואז היא התחילה לשאול אותי שאלות על המצב הנפשי שלי בקור רוח ורגישות כמו שרופא שואל על כאבי ראש ובחילות. כמו רובוט.

– "סיוטים בלילה?

כן.

פלאשבקים?

כן.

מחשבות אובדניות?

כן.

פגיעה עצמית?

כן.

איזה פגיעה? …." ככה, שואלת ומקלידה במחשב.

הפסיכיאטרית כבר לא הייתה שם בשעה הזאת אז היא לקחה את הטלפון שלי ואמרה לי שתתקשר אליי באותו היום יותר מאוחר לקבוע לי תור גם לפסיכיאטרית וגם אליה להמשך מעקב.

היא לא חזרה אליי בכלל.

 

זאת החוויה שלי הייתה עם שירותי בריאות הנפש הצה"ליים. אין לי שום עבר פסיכולוגי, בחיים לא נטלתי תרופות. התגייסתי לצבא בשיא המוטיבציה ובבסיס שלי נהרסו לי החיים.

אני מאוד מקווה שיש אנשים עם סיפורים אחרים ושזה לא תמיד ככה. מאחלת לכם המון בריאות נפשית, ושלא תצטרכו להסתמך על אנשים כמו הקבנית הזאת בחיים.

 

IDF Confessions

97%
3%