שלושה ילדים, בית עם גינה, שני כלבים בחצר הירוקה. אידיליה.

חלום. חלום שהתנפץ והפך לחלום בלהות. גירושים. נותרתי לבד.

בגיל 43 יצאתי לעצמאות. לדרך חדשה. אני במקצועי מעצבת פנים. הקריירה שלי הוזנחה לאורך השנים. הייתי מה שנקרא אמא במשרה מלאה וההכנסה שהבאתי הביתה, הייתה זניחה. אני טיפוס אופטימי מטבעו, וראיתי במשבר הזדמנות לצמיחה.

התקבלתי למקום עבודה חדש, אחרי המון שנים שהייתי בצילו, סוף סוף הייתי עצמאית וזו הייתה תחושה נפלאה.

לא אגיד שהכול היה ורוד, היה לא פשוט מבחינה כלכלית, ירדתי ברמת החיים, נפרדתי מעוזרת הבית האהובה, ביטלתי את המנוי לחדר הכושר והתחלתי לרוץ בפארק ליד הבית. המזונות לא נכנסו באופן סדיר אבל לא עשיתי מזה עניין. איכשהו שרדתי והייתי מאושרת.

ואז, פוטרתי. נעשו קיצוצים ומכיוון שהגעתי אחרונה, בחרו לשלוח אותי לדרכי.

מצאתי את עצמי ללא הכנסה וללא אפשרות לקיים את עצמי ואת הילדים ברמה הכי בסיסית. צ'קים חזרו מהבנק, עוד ועוד תשלומים וחובות הצטברו. הפכתי להיות תלויה במזונות אשר המשיכו לא להגיע כסדרם. חודש כן ואז חודשיים לא… כל ניסיונותיי לפנות אליו, להסביר לו את המצוקה, העלו חרס.

בהתחלה עוד נעזרתי בהורים, בחברים, לקחתי כסף, הבטחתי להחזיר. הייתי בטוחה שאצליח להתאושש, לעמוד על הרגליים, למצוא פתרונות.

אחר כך הגיעה הקורונה, וחיסלה סופית את החלום לפתוח עסק קטן ועצמאי לעיצוב פנים.

מכרתי את גופי כדי לשרוד ושילמתי על כך מחיר כבד

כשהתגרשתי, הצטרפתי לקבוצת תמיכה של גרושים וגרושות, והכרתי את שירי. שירי המקסימה תמכה בי בשעות הכי קשות שלי. היה חיבור מידי והרגשנו כאילו אנחנו חברות טובות כבר שנים. הילדים שלנו התחברו, ויחד יצאנו לטיולים, לקמפינג וחרשנו את הארץ לאורכה ולרוחבה.

שירי שיתפה אותי בכך שיש לה "שוגר דדי". גבר נשוי שהיא מנהלת איתו רומן דיסקרטי שבעיקר מבוסס על סקס ובתמורה הוא תומך בה כלכלית.

שירי היא לא הטייפ של בחורה צעירה, קלת דעת, מפונקת ועצלנית, שאינה עובדת ומחפשת גברים עשירים, מה שמכונה "גולד דיגרית". שירי עובדת במשרה מלאה ומפרנסת שני ילדים קטנים לבדה. היא אימא מסורה, ומתנדבת באופן קבוע בתחומה. הגרוש שלה נקלע למשבר נפשי, אינו עובד ואינו עומד בתשלום המזונות.

שירי עושה את זה כדי לשרוד. כדי לגמור את החודש, לשלם את המשכנתא, ולהביא אוכל הביתה.

בעבר כשניסיתי לדבר איתה על כך, היא התחמקה. פעם אחת שיתפה אותי בכך שבכל פעם כשהוא הולך היא ננעלת באמבטיה זמן ממושך, משפשפת את הגוף, כמו מטהרת את עצמה לקראת המפגש עם הילדים.

נרשמתי לאתר היכרויות לקשר דיסקרטי עם תמיכה. התחילו לזרום הצעות, עשרות גברים, חלקם צעירים וחלקם מבוגרים.

הצעות מפתות לעזרה בשכר דירה, נסיעות לחו"ל, מתנות, נזרקו סכומים גבוהים של כסף. שאלו אותי מה אני עושה, מה אני מציעה, מה אני נותנת, מה הגבולות שלי. כאילו שאני סחורה.

ביקשו תמונות, שאלו אותי מה מידת החזייה שלי, אם אני חלקה שם למטה, ואם יש לי ישבן עם נוכחות, כזה שאפשר לתפוס.

הרגשתי כמו חפץ אבל שיחקתי את המשחק. אימצתי דמות של בחורה מינית, נועזת, הרפתקנית, כזו שתמיד רעבה לסקס.

נפגשתי עם כמה גברים. רובם נשואים, בתוך קשר אומלל עם אישה קרה, מרירה, לא מינית, לדבריהם, "ומה שלא מקבלים בבית, מחפשים בחוץ…" אמרו.

נפגשנו בחדרים דיסקרטיים, שהתשלום עליהם לפי שעה.

הגעתי למפגשים ריחנית, מטופחת, תמיד מחייכת, תמיד שמחה וכמובן – חרמנית ורעבה לסקס.

אני מעניקה להם שעתיים של סקס, מגשימה פנטזיות, מקשיבה לסיפורים מהצבא, צוחקת מהבדיחות שלהם, מזייפת אורגזמות, נותנת לכל אחד את התחושה שהוא הגבר היחיד בעולם, ושהוא הכי טוב שאי פעם היה לי. משחקת את המשחק.

מכרתי את גופי כדי לשרוד ושילמתי על כך מחיר כבד

הם בתמורה, פותחים את הארנק וגומלים לי בנדיבותם. win win לכולם. כל צד יוצא מרווח.

התאוששתי מבחינה כלכלית, עמדתי על הרגליים, הצלחתי לגמור את החודש ואפילו לחסוך מעט כסף. תחושה משכרת של כוח. אני על גג העולם. לא זקוקה לאף אחד.

אבל הגוף שלי דיבר. הוא זעק את מה שאני לא יכולתי לזעוק.

התחילו כאבים בכל הגוף, הבדיקות יצאו תקינות, עברתי מרופא לרופא וכלום לא נמצא.

קרסתי. שכבתי שעות במיטה. לא תפקדתי. הצלחתי לאסוף את עצמי רק לקראת מפגש מיני.

העמדתי פנים. התנתקתי. נתתי את ההצגה של החיים. אף אחד לא ידע מה קורה לי בפנים ואף אחד גם לא באמת רצה לדעת.

הכאבים הלכו וגברו עד כדי כך שעברו בראשי מחשבות על התאבדות.

הגעתי לטיפול. טיפול אצל פסיכולוגית. בפעם הראשונה שיתפתי עוד מישהו בחיים הכפולים שלי. לראשונה בחיי הרשתי לעצמי להתפרק. ההורים שלי נכנסו לתמונה והחלו מטפלים בי כפי שמטפלים בתינוקת. הכאב הפיזי החל לדעוך.

אין לסיפור שלי מוסר השכל. אני לא מתיימרת לשפוט מישהו או מישהי ולהטיף מה נכון ומה לא נכון, מה ראוי ומה לא.

רוצה בעיקר לעורר מודעות לנושא שלא מדברים עליו. שיש סביבו קשר שתיקה.

מסתובבות בינינו לא מעט נשים, רובן גרושות, שנאלצות למכור את גופן כדי לשרוד ומשלמות על כך מחיר כבד.

אז נכון, הן לא הזונות "הקלאסיות" שעומדות בפינת הרחוב, ומוכרות את גופן תמורת מנת סם והן לא הובאו לכאן ממדינה רחוקה, ענייה ונחשלת, נכלאו בדירה מעופשת ואולצו לקיים יחסי מין עם גברים.

הן בחורות נורמטיביות, נראות כמו השכנה ממול, עובדות לפרנסתן, מגדלות ילדים, מתנדבות בוועד הכיתה… אבל לא מצליחות לשרוד בישראל 2020.

ולא, הגברים – "השוגר דדיס", הם לא מפלצות.

רוב הגברים שאני פגשתי, היו אבות מסורים, גברים מצליחים, משכילים, שהתנהגו אלי באדיבות ובכבוד. ובכל זאת, הותירו פצע בנפשי.

 

84%
16%